<h1>ראבי"ה סימן אלף י'</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ראובן תקף את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תניהו לי השיב שמעון החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לשמעון לישבע שהחזיר. וחזר שמעון ואמר אינני חפץ לפטור בטענת שקר ולישבע, אך האמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתיו כדרך השומרים ולא פשעתי בו ונאבד עם שלי. ונשאלתי אם ישבע כדבריו הראשונים או האחרונים. תשובה דעתי נוטה שישבע אם ירצה שדבריו האחרונים אמת ויפטר. דלא מיבעיא אם מתקן הוא דבריו הראשונים שחוזר וטוען, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ל"א ע"א) זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי האי אייתי סהדי דאבהתי הוא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה וכו' עד הדר אמר אין דאבהתך היא ומינך זבנתה והאי דקאמינא דאבהתיי דסמיך לי עלה כדאבהתיי, ומסקינן דטוען וחוזר וטוען כיון דמתרץ לדיבוריה, אלא אפי' אם מכחיש לדיבוריה הראשונים (ו)חוזר וטוען. ואע"ג דמסקינן התם ואי טען ואמר של אבהתיי ולא של אבותיך אינו טוען וחוזר וטוען [כד]מכחיש לדיבוריה, אי נמי אפילו מתריץ לדיבוריה בתר דנפיק מבי דינא אינו חוזר וטוען, דאמרינן טענתיה אגמריה לטעון שקר, הני מילי אם חוזר מדבריו הראשונים מכח עדים כי התם דהא[י] אייתי סהדי דאבהתי הוא וחוזר בו בעל כרחו מדבריו הראשונים וליכא מיגו, אבל הכא דחזר וטען מעצמו, מיגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולישבע ופטור, ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטור. ואפילו מכחיש לדיבוריה ואפילו נפק מבי דינא. ולא שנא לא פסקו ב"ד כבר לישבע כדבריו הראשונים ולא שנא אם כבר פסקו, נשבע כפי האמת ונפטר. ודאי אם טען בתחילה דבר שהיה מתחייב בו פירעון או שבועה, אינו יכול לחזור ולטעון לפטור מפרעון או משבועה, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אי נמי אם בטענה הראשון נפטר ובטענה האחרונה מתחייב, הודאת בעל דין כמאה עדים. אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען על ידי מיגו. כך מקובלני מרבינו אבא מרי הכ"מ שקיבל מרבותיו שברינשבורק. וכן פסק רבינו זקני זצ"ל בספרו בפרק חזקת הבתים (דף ר"י ע"ד). ואבא מרי היה מביא ראיה מחזקת הבתים (ל"ט ע"ב) תני בר קפרא עירער וחזר ועירער אם מחמת טענה הראשונה עירער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. והתם סותר דבריו, שהעירעור הראשון שגזלה ממנו והשנייה שמכרה לו ולא נתן לו הדמים והשלישי ע"א וחוזר וטוען כיון דמנפשיה הדר ביה. כמדומה לי שאינה ראייה משם, דהתם ליכא מיגו שהיה יכול לעמוד בערעור הראשון, שהרי מאותו כבר עברו יותר משלש שנים, אפילו אם עירערו אמת (ד)קיימא לן צריך למחות בסוף כל שלש ושלש. וכיון דליכא מיגו אינו נאמן אף על האחרונ'. ואין להקשות ניהמניה על עירעור שני על ידי שיכול לעמוד בראשון (דאשלישי) [ואשלישי] על ידי מיגו דשני [שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי. שיש לומר חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן]. ותו לא אמרינן מיגו אלא להעמיד ממון ביד המחזיק (כ)דאמרינן היכא דקיימ' ארעתא תיקום, אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני. (שאין מיגו בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן). ומיהו נ"ל עיקר קבלתם. מדגרסינן בפרק שנים אוחזין (י"ז ע"א) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי האי דשבתאי בר מרינוס כתב וכו'. משמע דווקא שבאו עדים ושוב חזר וטען הוחזק כפרן, דנהי דההיא דזה אומר של אבהתיי איכא למידחי דמעשה שהיה כך היה וכן דשבתאי שהביא עדים, הך דר' יוחנן ליכא למידחי הכי. דחזי מאן קא מסהיד עליה. ותו גרסינן התם היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידין אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. וראיתי תשובת ר"ת לרבותיי שברינשבורק (ס' הישר תשו' ל"ג, ו') שאם אמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן, שנאמן בלא שבועה לומר נשבעתי. דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו אלא גבי ממון אבל לגבי שבועה לא. שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת אבל בימי ר' יוחנן ור' אילעא לא ניתקנה עדיין הילכך לר' אילעא לא ישבע. וזה אין נ"ל, שמכל מקום כיון שבימי רב נחמן ניתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. ואחרי כן ראיתי תשובה אחרת של ר"ת המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות, (שם תשו' ל"ד אות ד') שהשיב שצריך שבועה על זה שכבר נשבע. דהוה ליה כמנה לי בידך והלה כופר. ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינו (ו)מדברי רב היי שמפרש שכנגדו נשבע ונוטל. דכי היכי דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לישבע [בעדים. ואין זה דומה לההיא (ב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו, דההוא] רועה גזלן הוה. וכל זה כשטוען נשבעתי בפני ב"ד פלוני והלכו להם למדינת הים (שאינם) [שאין] יכול(ים) לברר. ע"כ לשונו. ולא ידעתי הי דבתרייתא. וכל מאי דאמרינן דאינו חוזר וטוען היכא דמכחיש לדיבורי' היינו משום שהוחזק כפרן. הילכך בעדים אין שלא בעדים לא. דאדרבה מרוב חסידותו לא עמד בטענת השקר. וכל היכא דמצינו לתלות בשום דבר שבעולם לא משוינן ליה כפרן כדאמרינן לעיל מינה (ב"מ י"ז ע"א) חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין עליו שלא פרעו וחזר ואמר פרעתי לא הוחזק כפרן לאותו ממון ומאי טעמא אישתמוטי קא מישתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדיני. ותו אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (ה' ע"ב) אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות. ומפרש התם דגבי מלוה מישתמיט עד דהוי ליה. בפיקדון פסול לעדות ופריך נימא משתמיט עד דבחיש ליה ומשני כגון דאתו סהדי ואמרי דההיא שעתא דכפר הוה איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי דהוה נקיט ליה בידיה דהשתא הוה גזלן גמור. וכן טובא משני התם דמורי ואמר אנא דמי קא יהיבנא ולא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע. ורואה אני הדברים קל וחומר, השתא אפילו היכא דהוכחש בעדים תלינן להכשירו כי מצינו למיתלי, כ"ש לעיל דחוזר בו ומנפשיה מטענת שקרן דלא הוי כפרן. ואי איפשר לפרש אין לך בידי מפני שפרעתי ומתרץ דיבוריה, דא"כ לא הוחזק כפרן חוזר וטוען. ותו דמייתי עלה מעובדא דשבתי בר מרינוס דאמר ברישא בהדיא לא היו דברים מעולם ולבסוף אמר ליה פרעתי ומכחיש לדיבוריה ואפ"ה טעמא דאתו עדים. ותו לישנא דאין לך בידי משמע כדפרישית. כדאמרינן בפרק השותפין שרצו (ו' ע"א) גבי תבעו לאחר זמנו דמייתי עלה האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן למחר אמר לו תנהו לי ואמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. ומסקינן מאי אין לך בידי דאמר לא היו דברים מעולם ונעשה כאומר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואע"ג דיש לדחות דאמר בפירוש לא היו דברים מעולם לסוף א"ל פרעתיך ומכחיש ופירש דברי[ו], אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי, הדעת מכרעת כדפרישית, מדמייתי עלה ההיא דשבתי ומדמי להו אהדדי. ומיהו ההיא דפרק השותפין מיירי אפילו הדר ביה מנפשיה. מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע. אבל אי טעין ברישא לא לויתי והדר טעין נתתיו לך קודם שטענתי לא לויתי, נשבע ופטור מיגו שיכול לעמוד בטענתו הראשונה ולישבע. וקשיא לי אמאי קאמר ר' יוחנן הוחזק כפרן לאותו ממון ולא לממון אחר, האמר רב חסדא הכופר בפיקדון פסול לעדות. וליכא למימר דהך דר' יוחנן כגון דלא אתו סהדי דההיא שעתא הוה ליה בביתיה, דאם כן לא הוחזק כפרן דאמרי מישתמיט עד דבחיש ליה. וניחא לי דודאי לא אתו סהדי דההוא שעתא הוה בביתיה, דאז הוה גזלן גמור, אבל אמרו שיש לו, הילכך פסול לשבועה. ולעדות לא הוי דדילמא משתמיט עד דבחיש ליה. ומיהו לאותו ממון הוחזק כפרן כיון שלא חזר בו אלא מכח עידי. שהרי סתם שומרים אינם משימים את הפיקדון במקום הפקר שיהא צריך לבחוש. כדאמרינן (ב"מ מ"ב ע"א) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. ודומיא דהכי אמרינן (ב"ב ל"ד ע"א) גבי ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה הוה ליה כגזלן. ולא גזלן ממש, שרק לממון זה הוה ליה כגזלן שאינו יכול לשבע. וכן צריך לפרש נמי היה חייב לחבירו שבועה, ויש לזה עדים או פסק דין, ואמר נשבעתי בב"ד פלוני שמתו או בעיר אחרת, שרוצה לישבע לשקר על דבר שנשבע לו, דבדברים בעלמא לא מצי משתמיט מיניה, ובאו עדים שלא נשבע וחזר ואמר לא נשבעתי, הוחזק כפרן לאותה שבועה. דאע"ג דאיכא למימר דעביד לאשתמוטי משבועה, כיון דעל ידי עדים חזר בו, הוחזק כפרן לאותה שבועה דווקא. ואע"ג דגבי כופר במלוה כשר לגמרי כיון דמשתמיט, אע"ג דהדר ביה מכח עדים דומיא דפקדון, שני התם דכי לוה ממנו לוה על מנת להוציאה, והכי אורחיה דמלוה להוצאה ניתנה אע"ג דסתם מלוה שלשים יום. ולא דמי לסתם שומרים כדפרישית לעיל. ושמעינן מינה שאם חוזר בו בלא עדים משבועת שקר שרצה לעשות מעיקרא, ואמר לא נשבעתי, ולאחר זמן חזר ואמר נשבעתי, נשבע שהוא כן ופטור. ולא הוחזק כפרן אפילו לאותה שבועה. וכי מעיינת שפיר בפרק שנים אוחזין הלכה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה (ה' ע"ב) מסקינן דכל היכא דמצינן למימר אשתמוטי קא משתמיט לא הוי חשוד לא אממונא ולא אשבועתא. ואפילו היכא דחשיד אממונא מסקינן התם (ו' ע"א) דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד נמי אשבועתא. ודוקא חשוד, אבל הכופר בפקדון פסול לעדות כיון דאתי סהדי דההיא שעתא דכפר הוה ליה בידיה הוה ליה גזלן וודאי ולא חשד גרידא. ואע"ג דהך שינויא הוה גבי אי הכי הכופר בפקדון, דהוה ס"ד דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לפי מסקנא צריך לפרש נמי הכי. דההוא אי הכי לא מצינן לפרש שפיר בלשון אי אמרת בשלמא. ויש דוגמתו בריש גיטין (ה' ע"א) אי הכי יכול נמי שדחוק לפרש. ועוד הרבה דוגמתו שאיך שיאמר יכול להקשות ולתרץ דרך אחת. ובבכורות (ל"ו ע"א) נמי אמרינן אימור דאמרינן לאחשודינהו לאחזוקינהו מי אמר, משמע שחשוד והוחזק אינו לשון אחד. ושמעינן מינה דאע"ג דהיכא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, היכא דהוחזק כפרן אפילו רק לאותו ממון בעדים, הוחזק נמי לעניין שבועה לאותו ממון. שאפילו אם בעל דינו או[מר] ישבע כדבריו האחרונים או הראשונים, דיינינן ליה כחשוד על השבועה דשכנגדו נשבע ונוטל. ולא מצי אמר בעל דיניה אנא מהימנינא ליה, דאנן לא שבקינן ליה מפני שעונש השבועה אכולי עלמא כדאיתא במסכת שבועות (ל"ט ע"א). וכן פסק זקני זצ"ל דגבי חשוד אין תלוי ברצון התובע. וכן מסתברא ולא דמי לנאמן עלי אבא ואביך (סנהד' כ"ד ע"א) ואין להאריך בזה.
קצרו של דבר הכופר במלוה דאיכא טענת השמטה מעליא כשר לשבועה ולעדות. ואפילו לאותו ממון כשר לשבועה ואפילו הוכחש בעדים. בפיקדון ואתו סהדי דההיא שעתא היה בביתו או נקיט ליה בידיה, פסול לכל עדות ושבועה דהוי גזלן גמור. ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידעי דההיא שעתא הוה בידיה הוחזק כפרן רק לאותו ממון ושכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו לישבע. והני מילי דהוחזק כפרן כגון שחזר וטען מכח עדים שהכחישוהו אבל לא אתו סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור (לענין) [לטעון] ג' ד' וה' או ישוב לדבריו הראשונים אם ירצה. ובלבד שיהיו דבריו הראשונים והאחרונים שניהם שווים לפטור שבועה או לפטור ממון. וחייב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה. ואם אומר שדבריו הראשונים שקר אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים. ואם דבריו הראשונים (חייב) [לחיוב] ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה, או איפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב, הלך אחר לשון החייוב דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדמשמע בפרק השותפין (ב"ב ו' ע"א) גבי כל האומר לא לויתי. והנה חלקנו הדין לששה פנים ותו לא מידי. אבי העזרי.
